בית-המשפט העליון הפחית במאות מיליוני ₪ את הפיצוי על הפקעת קרקע

לפני ימים אחדים (7.7.2022) פרסם בית-המשפט העליון את פסק-הדין החשוב הדן בשאלה כיצד מחשבים פיצויי הפקעה. פסק-הדין שהשתרע על פני 45 עמודים עסק בכ- 200 ערעורים שהגישה המדינה על פסקי-הדין של בתי-המשפט המחוזיים. בתי-המשפט המחוזיים קבעו את אופן חישוב הפיצויים בגין הפקעuת שבוצעו במהלך שנות ה- 50, ה-60 וה-70 של המאה העשרים. רוב ההפקעות בוצעו באזור הגליל לצורך הקמת הערים מעלות, כרמיאל ונצרת עילית ובגינן לא שולמו פיצויי הפקעה לבעלי הקרקעות.

כבר כאן נציין, כי התוצאה של פסק-הדין הייתה הפחתה משמעותית בשיעור הפיצויים שהמדינה תשלם לבעלי הקרקעות. הפיצויים יפחתו במאות מיליוני ₪ לעומת המצב המשפטי שהיה שורר ערב מתן פסק-הדין. הפחתה כאמור תשפיע על תביעות רבות התלויות ועומדות בפני בתי-המשפט המחוזיים בעיקר במחוז חיפה ומחוז צפון.

השאלה שעמדה בפני בית-המשפט העליון הייתה: מהו שיעור דמי החכירה השנתיים המגיעים לנפקע בהתאם לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 שעל בסיסם מחושבים פיצויי ההפקעה. התשובה לשאלה כיצד מחשבים פיצויי ההפקעה הייתה במוקד המחלוקת בין בעלי הקרקעות לבין המדינה. עמדת בעלי הקרקעות הייתה, כי יש לחשב את פיצויי ההפקעה על בסיס שיעור דמי חכירה שנתיים של 6% מהשווי המתעדכן של המקרקעין מדי שנה מאז ההפקעה ועד ליום התשלום בפועל. רוב רובם של פסקי-הדין שניתנו על-ידי בתי-המשפט המחוזיים קיבלו את עמדת בעלי הקרקעות. בתי-המ שפט פסקו פיצויים על בסיס שיעור דמי חכירה בשיעור של 6% מהשווי המתעדכן של המקרקעין. לעומת זאת, המדינה טענה, כי יש לחשב את דמי החכירה האבודים על בסיס של 2.5% מהשווי המתעדכן של הדונם הראשון של המקרקעין, וכן 1.5% מהשווי המתעדכן של יתרת המקרקעין. מובהר, כי המקור לאבחנה זו בין הדונם הראשון לבין יתרת המקרקעין הנו התכנית המנדטורית החלה על רוב הקרקעות. בהתאם לתכנית המנדטורית, ניתן לבנות בית מגורים בחלק מהמקרקעין בעוד שיתרת המקרקעין נותרו בייעוד חקלאי.

פסק-הדין של בית-המשפט העליון, אשר נכתב על-ידי השופט עופר גרוסקופף, בהסכמת הנשיאה אסתר חיות והשופט יצחק עמית, קבע, כי בכל הנוגע לדונם הראשון, נקודת המוצא הנה מדיניותה של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) שלפיה דמי החכירה בגין מקרקעין עירוניים מוערכים על בסיס של 5% משווי המקרקעין. באשר ליתרת המקרקעין נקבע, כי יש לחשב את דמי החכירה האבודים על בסיס של 3.25% משווי המקרקעין.

בית-המשפט העליון קבע, כי קיים קושי בקביעת שיעור דמי החכירה עקב מחסור בנתונים אודות עסקאות אחרות. מחסור זה נובע מכך שלא היה נהוג במשך השנים להשכיר מקרקעין בייעוד מגורים, בפרט כאשר הבעלים של המקרקעין (המשכירים) הנם בעלים פרטיים. כמו כן בית-המשפט ציין, כי דמי החכירה בנוגע ליתרת המקרקעין בייעוד חקלאי, הנם נמוכים באופן משמעותי משיעור התשואה המשקף את דמי החכירה האבודים בגין הדונם הראשון.

באשר לתקופת חישוב פיצויי ההפקעה קבע בית-המשפט העליון, כי יש לשלם פיצויים בהתאם לחישוב דמי החכירה האבודים ממועד תפיסת החזקה במקרקעין ועד ליום הגשת התביעה. החל ממעוד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל של פיצויי ההפקעה, יתווספו הפרשי ריבית והצמדה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה.

חשוב להדגיש, כי פסק-הדין של בית-המשפט העליון כאמור, משליך על מאות תביעות לפיצויי הפקעה התלויות ועומדות כיום בבתי-המשפט המחוזיים והוא יפחית במאות מיליוני ₪ את פיצויי ההפקעה.

התובעים מתעתדים להגיש בקשה לקיום דיון נוסף בפסק-הדין.

***

 

By |2022-07-18T10:25:21+03:00יולי 18th, 2022|מאמרים משפטיים|
עבור למעלה