בפסק-דין חדש שניתן לפני ימים ספורים, קבע בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, כי ההצעה בכתב לרכישת דירת מגורים שהעביר צד אחד בהודעת דוא"ל ואשר התקבלה על-ידי הצד השני, מהווה הסכם מכר לכל דבר והיא מחייבת את הצדדים למכירה.

מדובר במקרה שבו בני זוג שהגיעו להסכם גירושין ביניהם, סיכמו כי דירת המגורים שבבעלותם תימכר לצד שלישי וכספי התמורה לאחר המכירה יחולקו ביניהם שווה בשווה (לאחר סילוק המשכנתא הרובצת על הדירה), כאשר מס השבח שיחול – ככל שיחול – בגין המכירה ישולם על-ידי בת הזוג, מאחר ובבעלותה דירת מגורים נוספת אשר מהווה מקור לחיוב במס.

לאחר החתימה על הסכם הגירושין כאמור, פורסמה הודעה באתר 'יד 2' שבמסגרתה הוצעה דירת המגורים המשותפת למכירה בסכום של 2,300,000 ש"ח. לאחר מכן, פנה הגרוש לגרושתו בהודעת דוא"ל שבה ציין, כי פנו אליו מספר מתווכים לצורך שכירת שירותיהם במכירת הדירה. כמו כן, הוא שאל אותה במסגרת הודעת הדוא"ל, מהו המחיר המינימלי המקובל עליה לצורך מכירת דירת המגורים.

בתשובה להודעת הדוא"ל כאמור, ציין עורך-הדין של הגרושה כך: "קיים רוכש פוטנציאלי לדירה בתמורה מידית של סך 1.9 מיליון ש"ח. [הגרושה] מוכנה למכור את חלקה במחיר זה. אודה על הסכמה או דחייתה של הצעה זו".

תשובתו של הגרוש לא איחרה לבוא והוא השיב, כי למרות ההסכמה המוקדמת על מחיר הדירה, הוא מוכן לרכוש את חלקה של הגרושה (50% מהזכויות) בהתאם לשווי המוצע, קרי – בסך של 950,000 ש"ח.

בעקבות תשובה זו שלפיה הביע הגרוש את נכונותו לרכוש בעצמו את מלוא הזכויות בדירה לפי הסכום המוצע, השיב עורך דינה של הגרושה, כי מרשתו מסכימה למכור את חלקה בדירה בעסקת מזומן מהירה, וכי במידה ולא ייחתם הסכם בתוך זמן קצר, אזי ההצעה תהיה מבוטלת.

לאחר מכן, הגרוש ביקש מעורך הדין לשלוח לו טיוטה של הסכם המכר לאור ההסכמה הקיימת. אולם למרות פניות רבות לעורך הדין לצורך שליחת טיוטת הסכם המכר, עורך הדין התמהמה לא שלח לגרוש את הטיוטה המבוקשת.

בעקבות זאת, הוגש על-ידי הגרוש הליך משפטי לאכיפת ההסכמה בדבר מכירת הדירה כפי שהוצע והוסכם כאמור, כאשר מצד שני הגרושה טענה, כי לא נחתם הסכם בין הצדדים וכי לא מתקיימים המרכיבים הבסיסיים של הסכם מחייב, קרי – "הצעה" ו- "קיבול".

בפסק-דין שניתן על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה, נדחתה תביעת הגרוש מהנימוק כי "לא השתכלל בין הצדדים הסכם מחייב". אולם בערעור שהוגש על-ידו לבית-המשפט המחוזי נטען, כי המסקנה הנ"ל הנה שגויה, וכי בהחלט התקיימו היסודות של הסכם מחייב, וכי גם אם "קיבול" הגרושה היה "קיבול מותנה", הרי "ההצעה" הגלומה בו התקבלה על-ידי הגרוש ללא סייגים או התניות.

בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב נקבע, כי המחלוקת אינה מחלוקת עובדתית אלא בפרשנות המשפטית ובמסקנות המשפטיות הנובעות ממנה. בית-המשפט המחוזי קבע, כי בין הצדדים אכן נכרת הסכם מחייב שלפיו מכרה הגרושה לגרוש את זכויותיה בדירה לפי שווי דירה של 1,900,000 ש"ח, ולכן יש לקבל את הערעור של הגרוש ולבטל את פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה.

למעשה, בית המשפט המחוזי הבהיר, כי בהתאם לסעיף 1 לחוק החוזים, שני המרכיבים הנדרשים לצורך כריתת הסכם מחייב, הנם "גמירת דעת" ו- "מסוימות". מרכיבים אלה קשורים זה בזה ומשפיעים זה על זה. באשר למרכיב "המסוימות", קבע בית-המשפט כי אין משמעותה היא הסכמה על כל הפרטים, אלא הסכמה על הפרטים החיוניים בלבד. וכלשונו של בית-המשפט: "החוזה שנכרת בעקבות ההצעה צריך להיות שלם, לא מושלם".

בעניין זה קבע בית-המשפט כי הצדדים כבר הסכימו על כל הפרטים החיוניים, שהרי הם הסכימו על מכירת הדירה, ועל חלוקת התמורה ביניהם (לאחר סילוק המשכנתא הקיימת), ועל כך שהגרושה היא זו שתחויב בתשלום מס שבח בגין המכירה. עוד הסכימו, כי דמי השכירות מהשכרת הדירה ישמשו לתשלום החזרי המשכנתא והיתרה תחולק ביניהם. לאחר כמן, ההצעה של הגרוש לשלם סך של 950,000 ש"ח מהווה "הצעה" לפי סעיף 1 לחוק החוזים, ואילו התשובה של עורך הדין מהווה "קיבול" לכל דבר (ולא "קיבול מותנה").

למעלה מכך, בית-המשפט קבע, כי גם אם התשובה של עורך דינה של הגרושה מהווה "קיבול מותנה", הרי "קיבול מותנה" זה מהווה "הצעה חדשה" שניתנה על-ידי הגרושה, והתשובה של הגרוש ל- "הצעה חדשה" וזו מהווה "קיבול" ללא שום תנאי.

אשר על כן, בית-המשפט קיבל את ערעור הגרוש וקבע, כי נכרת הסכם מחייב בין הצדדים שלפיו רכש הגרוש את זכויותיה בדירה בתמורה השווה למחצית מהתמורה הכוללת על סך של 1,900,000 ש"ח. בהתאם לכך, בית-המשפט חייב את הגרושה בתשלום הוצאות הגרוש בסך של 20,000 ש"ח.

***

להתייעצות עם עורך הדין והנוטריון נדאל דאוד ניתן להתקשר למספר 054-6858666 או להשאיר פרטים כאן.